רד"ק על דברי הימים ב' כ״ד

« רד"ק על דברי הימים ב' כ״ג:ט״ו רד"ק על דברי הימים ב' כ״ה:ז׳ »

14 שבת פתח ↗

יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי, הֲוָה הָהוּא גּוֹי בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה נְפִישִׁי נִכְסֵיהּ טוּבָא. אָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: כּוּלְּהוּ נִכְסֵי — יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי אָכֵיל לְהוּ. אֲזַל זַבְּנִינְהוּ לְכוּלְּהוּ נִיכְסֵי, זְבַן בְּהוּ מַרְגָּנִיתָא, אוֹתְבַהּ בִּסְיָינֵיהּ. בַּהֲדֵי דְּקָא עָבַר מַבָּרָא — אַפְרְחֵיהּ זִיקָא, שַׁדְיֵיהּ בְּמַיָּא, בַּלְעֵיהּ כַּוְורָא. אַסְּקוּהּ, אַיְיתוּהּ אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אָמְרִי: מַאן זָבֵין כִּי הַשְׁתָּא? אָמְרִי לְהוּ: זִילוּ אַמְטְיוּהּ לְגַבֵּי יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי דִּרְגִיל דְּזָבֵין. אַמְטְיוּהּ נִיהֲלֵיהּ, זַבְנֵיהּ, קַרְעֵיהּ אַשְׁכַּח בֵּיהּ מַרְגָּנִיתָא. זַבְּנַיהּ בִּתְלֵיסַר עִילִּיָּתָא דְּדִינָרֵי דְּדַהֲבָא. פְּגַע בֵּיהּ הָהוּא סָבָא אֲמַר: מַאן דְּיָזֵיף שַׁבְּתָא — פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא.

14 עירובין פתח ↗

יַרְשִׁיעַ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי״. עִמִּי — בִּמְחִיצָתִי. אָמַר רַבִּי אַבָּא: אִי אִיכָּא דִּמְשַׁאֵיל לְהוּ לִבְנֵי יְהוּדָה דְּדָיְיקִי לִשָּׁנֵי — מְאַבְּרִין תְּנַן אוֹ מְעַבְּרִין תְּנַן, אַכּוּזוֹ תְּנַן אוֹ עַכּוּזוֹ תְּנַן, יָדְעִי. שְׁאֵילִינְהוּ וְאָמְרִי לֵיהּ: אִיכָּא דְּתָנֵי מְאַבְּרִין, וְאִיכָּא דְּתָנֵי מְעַבְּרִין. אִיכָּא דְּתָנֵי אַכּוּזוֹ וְאִיכָּא דְּתָנֵי עַכּוּזוֹ. בְּנֵי יְהוּדָה דָּיְיקִי לִישָּׁנָא מַאי הִיא? דְּהָהוּא בַּר יְהוּדָה דַּאֲמַר לְהוּ: טַלִּית יֵשׁ לִי לִמְכּוֹר. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי גּווֹן טַלִּיתְךָ? אֲמַר לְהוּ: כִּתְרָדִין עֲלֵי אֲדָמָה. בְּנֵי גָלִיל דְּלָא דָּיְיקִי לִישָּׁנָא מַאי הִיא? דְּתַנְיָא דְּהָהוּא בַּר גָּלִילָא דַּהֲוָה קָאָזֵיל וַאֲמַר לְהוּ: ״אֲמַר לְמַאן, אֲמַר לְמַאן?״ אֲמַרוּ לֵיהּ: גָּלִילָאָה שׁוֹטֶה, חֲמַר לְמִירְכַּב אוֹ חֲמַר לְמִישְׁתֵּי? עֲמַר לְמִילְבַּשׁ אוֹ אִימַּר לְאִיתְכַּסָּאָה? הָהִיא אִיתְּתָא דְּבָעֲיָא לְמֵימַר לַחֲבֶרְתַּהּ: ״תָּאִי דְּאוֹכְלִיךְ חֲלָבָא״, אֲמַרָה לַהּ: ״שְׁלוּכָתִי, תּוֹכְלִיךָ לָבִיא״. הַהִיא אִתְּתָא דְּאָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּדַיָּינָא, אֲמַרָה לֵיהּ: ״מָרִי כִּירִי, תַּפְלָא הֲוָית לִי וְגַנְבוּךְ מִין. וְכַדּוּ הֲווֹת, דְּכַד שָׁדְרוּ לָךְ עִילָּוַיהּ — לָא מָטֵי כַּרְעָיךְ אַאַרְעָא״. אַמְהֲתָא דְּבֵי רַבִּי כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעְיָא בִּלְשׁוֹן חׇכְמָה, אָמְרָה הָכִי: עֶלֶת נְקַפַת בְּכַד, יִדְאוֹן נִישְׁרַיָּא לְקִינֵּיהוֹן. וְכַד הֲוָה בָּעֵי דְּלִיתְּבוּן, הֲוָה אָמְרָה לְהוּ: יִעְדֵּי בָּתַר חֲבֶרְתַּהּ מִינַּהּ, וְתִתְקְפֵי עֶלֶת בְּכַד, כְּאִילְפָא דְּאָזְלָא בְּיַמָּא. רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָסְיָין כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעֵי בִּלְשׁוֹן חׇכְמָה, אֲמַר: עֲשׂוּ לִי שׁוֹר בְּמִשְׁפָּט בְּטוּר מִסְכֵּן. וְכַד הֲוָה שָׁאֵיל בְּאוּשְׁפִּיזָא, אָמַר הָכִי: גְּבַר פּוּם דֵּין חַי, מַה זּוֹ טוֹבָה יֵשׁ? רַבִּי אֲבָהוּ כִּי הֲוָה מִשְׁתַּעֵי בִּלְשׁוֹן חׇכְמָה, הֲוָה אָמַר הָכִי: אַתְרִיגוּ לְפֶחָמִין, אַרְקִיעוּ לִזְהָבִין, וַעֲשׂוּ לִי שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְיַעֲשׂוּ לִי בָּהֶן שְׁנֵי מַגִּידֵי בַּעֲלָטָה. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי אֲבָהוּ: הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן רַבִּי אִלְעַאי צָפוּן. אָמַר לָהֶן: עָלַץ בְּנַעֲרָה אַהֲרוֹנִית אַחֲרוֹנִית עֵירָנִית וְהִנְעִירַתּוּ. אָמְרִי לַהּ אִשָּׁה. וְאָמְרִי לַהּ מַסֶּכְתָּא. אָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי אִלְעַאי: הַצְפִּינֵנוּ הֵיכָן רַבִּי אֲבָהוּ צָפוּן. אָמַר לָהֶן: נִתְיָיעֵץ בַּמַּכְתִּיר וְהִנְגִּיב לִמְפִיבֹשֶׁת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם חוּץ מֵאִשָּׁה תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת. אִשָּׁה מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא אַחַת, עָשְׂתָה לִי פּוֹלִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן — אֲכַלְתִּים וְלֹא שִׁיַּירְתִּי מֵהֶן כְּלוּם. שְׁנִיָּיה, וְלֹא שִׁיַּירְתִּי מֵהֶן כְּלוּם. בְּיוֹם שְׁלִישִׁי הִקְדִּיחָתַן בְּמֶלַח, כֵּיוָן שֶׁטָּעַמְתִּי — מָשַׁכְתִּי יָדַי מֵהֶן. אָמְרָה לִי: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אֵינְךָ סוֹעֵד? אָמַרְתִּי לָהּ: כְּבָר סָעַדְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם. אָמְרָה לִי: הָיָה לְךָ לִמְשׁוֹךְ יָדֶיךָ מִן הַפַּת! אָמְרָה לִי: רַבִּי, שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָּרִאשׁוֹנִים? וְלֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְשַׁיְּירִין פֵּאָה בָּאִלְפָּס, אֲבָל מְשַׁיְּירִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה. תִּינוֹקֶת מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהָיְתָה דֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשָּׂדֶה, וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּהּ. אָמְרָה לִי תִּינוֹקֶת אַחַת: רַבִּי, לֹא שָׂדֶה הִיא זוֹ? אָמַרְתִּי לָהּ: לֹא, דֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה הִיא. אָמְרָה לִי: לִיסְטִים כְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהָ. תִּינוֹק מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים. וְאָמַרְתִּי לוֹ: בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרוּכָּה, וְזוֹ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה. וְהָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרוּכָּה, כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָהּ גַּנּוֹת וּפַרְדֵּיסִין. חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, הֲלֹא אָמַרְתָּ לִי קְצָרָה? אָמַר לִי: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֲרוּכָּה? נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכּוּלְּכֶם חֲכָמִים גְּדוֹלִים אַתֶּם, מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אַשְׁכְּחַהּ לִבְרוּרְיָה אֲמַר לַהּ: בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לְלוֹד? אֲמַרָה לֵיהּ: גָּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה?! הָיָה לְךָ לוֹמַר: ״בְּאֵיזֶה לְלוֹד״. בְּרוּרְיָה אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה קָא גָרֵיס בִּלְחִישָׁה.

17 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ועדיפא מינה ראיתי לרש"י ז"ל בפרשת קרח על קרא דכל הקרב הקרב וגו' וז"ל כל הקרב הקרב אל משכן השם ימות וגו' אין אנו יכולין להיות זהירין בכך. כולנו רשאין להכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחבירו ויכנס לתוך אהל מועד ימות עכ"ל עיי"ש ובמש"כ הרא"ם ז"ל שם. נראה מבואר מדבריו אלו דאפי' עונש מיתה נמי איכא לזר אפי' על כניסה לחוד בלא עבודה. וכן מבואר ברד"ק דברי הימים ב' כ"ד י"ז שכתב וז"ל ובדרש וישתחוו לו שעשאוהו לאלוה. וכך אמרו והזר הקרב יומת. ואתה אדוני המלך היית בביהמ"ק שש שנים ועדיין אתה חי וראוי אתה שנעבדך עבודת אלוה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דעל הכניסה לחודה נמי מתחייב הזר מיתה. ובאמת שכן נראה מלשון הכתוב בנחמי' ו' י"א דכתיב ומי כמוני אשר יבא אל ההיכל וחי. ועי' בפירש"י ובשאר המפרשים שם. אבל הוא תמוה מאוד דהרי הדבר פשוט ומבואר בכמה דוכתי דליכא עונש מיתה לזר אלא בעבודה. ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. ולאחר העיון נראה דיש מקום לדבריהם ע"פ מה שראיתי בשיטה מקובצת לסנהדרין ט"ו ע"ב בשם הרב המאירי ז"ל שכתב בההיא דמיבעיא לן התם שור סיני בכמה וז"ל תימא מאי קמיבעיא לי' מאי דהוה הוה וכו'. ויש שפירשוה לענין מה שאמרו בירושלמי אם ירה יירה לרבות שילה ובית עולמים. שאל שור סיני בכמה אם נכנס שור בשילה ובית עולמים יתברר ענין דינו להיותו כשור של סיני לידון בכ"ג עכ"ל הרב המאירי ז"ל עיי"ש. מתבאר מזה דמרבינן מריבויא דקרא דאו ירה יירה דאם נכנס שור וכל בהמה וחיה ועוף במשכן שילה ובית עולמים דינו בסקילה. וה"ה לאדם. דהא בההוא קרא דסיני כתיב אם בהמה אם איש לא יחיה וגו'. ותנן סו"פ שור שנגח אה"פ נ"ד ע"ב אחד שור ואחד כל בהמה להפרשת הר סיני וכן חיה ועוף כיוצא בהן עיי"ש ובגמרא שם. והוא דבר חדש מאוד. ולפ"ז עכצ"ל הא דמבואר בכל דוכתי דזר ששימש במיתה בידי שמים. לא אתי אלא לומר דמשום עבודה עצמה נמי איכא מיתה בידי שמים. ונפק"מ לעבודה במזבח החיצון דליכא איסור כניסה. או אפי' לעבודה בהיכל ושגג בביאה והזיד בעבודה. כדאמרינן ביומא פרק הוציאו לו נ"ג ע"א לענין אחר עיי"ש. אבל אין הכי נמי דגם על הכניסה להיכל בלא עבודה יש עונש מיתה מריבויא דקרא דאו ירה יירה. כדאמרינן בירושלמי שהביא המאירי ז"ל. הן אמת דדברי הירושלמי הללו ליתא בירושלמי שלפנינו. אלא שראיתי במכילתא פרשת יתרו דדרשינן לא תגע בו יד לרבות שילה ובית עולמים עיי"ש. ומשמע דרבינן להו לכל האמור בפרשה. דלענין אזהרת נגיעה בלבד כבר כתיב קרא במשכן ולא יגעו אל הקודש ומתו. וידוע דגמרינן מקדש ממשכן. דמקדש נמי איקרי משכן והוא לאו הנוהג לדורות כמו שיתבאר לפנינו בלאו זה שמנאוהו רבינו הגאון ז"ל לקמן. אבל זהו דבר חדש מאוד. ולא ראיתי אף רמז מזה לשום אחד מן הראשונים ז"ל. ומ"מ דברי רש"י והרד"ק נכונים היטב עפ"ז. ומיהו מש"כ הרד"ק ז"ל שם בשם המדרש מקרא דוהזר הקרב יומת עכצ"ל דלאו דוקא הוא. דהך קרא ודאי לא קאי אלא על עבודה דוקא. וכמבואר בכל דוכתי כמשכ"ל. וראיתי להרלב"ג ז"ל בקרא דנחמיה שהבאתי לעיל שכתב דנפק"ל מיתה לזר אכניסה להיכל מקרא דאל יבוא בכל עת וגו' עיי"ש. ודבריו תמוהים אצלי דמהך קרא לא נפק"ל אפי' אזהרה לחוד אלא לכהנים דוקא ולא לזרים. ואפי' בכהנים ליכא מיתה אלא על הכניסה לקדשי קדשים ולא בהיכל דמיירי בהך קרא. וכמו שיתבאר לפנינו. ולכן דבריו צ"ע אצלי:

1 את משאת משה עבד יי'. הוא כסף שקלים, מחצית השקל שהיה כל ישראל נותן פעם אחת לשנה, כמו שכת' בתורה "כי תשא את ראש בני ישראל" שמ' ל,יב; ומפני זה קראו "משאת", על שם "כי תשא". ובמלכים כת' שלשה כספים מ"ב יב,ה: "כסף עובר", והוא מחצית השקל, כמו שאומ' "כל העובר על הפקודים" שמ' ל,יג; "איש כסף נפשות ערכו", הוא האומ' "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי"; "כל כסף אשר יעלה על לב איש", הוא המתנדב לבדק הבית:

2 והקהל לישראל. פי': משאת משה עבד יי' והקהל, שצוה משה לישראל להביאו במדבר לאהל העדות שמ' ל,טז:

3 כי עתליהו המרשעת. "המרשעת" תאר, וכן "הערים המבדלות" יה' טז,ט תאר – המ"ם בחר"ק:

4 בניה פרצו את בית האלהים. פי': היא ובניה פרצו בית האלהים, לפיכך צריך חזוק ותקון. ופי' "בניה": בנים שהיו לה מאיש אחר, ולא מן המלך:

5 וגם כל קדשי בית יי' עשו לבעלים. שאלו לא הוציאו קדשי בית יי' לבעלים, היו הקדשים ההם מספיקים לחזק בדק הבית; אבל עשו אותם לבעלים – לפיכך צריך לקבץ כסף מכל ישראל. ולא הוציאו עתליהו ובניה כל קדשי בית יי', אלא רוב הקדשים; לפיכך אמ' "כל", שפרושו כמו "רב", כמו "וכל טוב אדניו בידו" בר' כד,י. והראיה כי נשארו מן הקדשים בבית יי' מה שאומר בספר מלכים כשעלה חזאל ירושלם "ויקח יהואש מלך יהודה את כל הקדשים אשר הקדישו יהושפט ויהורם" וכו' מ"ב יב,יט. והנותר ההוא לא רצה יהואש להוציאו במלאכה, שלא ישאר אוצר יי' רק. ואלו לא פרצו עתליהו ובניה הבית עדין היה קים, כי מיום שנבנה הבית עד שבדקו יואש לא היו אלא מאה וחמשים וחמש שנה, ובנין חזק כאותו בנין היה עומד יותר ויותר אלולי שפרצוהו:

6 ארון אחד. פי': ארון איש אחד. ופי' "ויעשו": שתקנו אותו לתת בו הכסף, כמו שאומ' במלכים "ויקב חור בדלתו" מ"ב יב,י:

7 ויערו את הארון. כמו "ותער כדה" בר' כד,כ:

8 ותעל ארוכה למלאכה. בדרך ההשאלה. וכן "כי עלתה ארוכה לחומת ירושלם" נח' ד,א; וכן "וירפא את מזבח יי' ההרוס" מ"א יח,ל:

9 ויעשהו כלים לבית יי' כלי שרת. ובמלכים אומ' "אך לא יעשה בית יי' ספות כסף" וגו' מ"ב יב,יד! רבותי' ז"ל ב' כתובות קו,ב הקשו אלה הפסוקים, ותרצו: כאן שגבו והותירו, כאן שגבו ולא הותירו. וזהו שאמ' "וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע"; כי לפני כלות המלאכה לא היו עושים כלים, כמו שאמ' במלכים "כי לעושי המלאכה יתנוהו" מ"ב יב,טו, שעדין לא נעשית המלאכה, אך כאשר נעשית – כמו שאמ' הנה "ויעמידו בית האלהים על מתכנתו ויאמצוהו וככלותם" וכו' פס' יג-יד – עשו הנותר כלי שרת:

10 והעלות וכפות. יש מפרשי' כמו "עלי", שהוא יד המכתש, כמו "בתוך הריפות בעלי" מש' כז,כב; ועשו אותו לכתוש בו הבשמים לקטרת. ולפי דעתי שהוא כלי קטן ששואבין בו היין מן ההין לנסכים. ומצאנו אותו בדברי רבותי' ז"ל ב' ערוב' נג,ב: אמהתא דבי ר' כד הוון משתען בלשון חכמה אמרן לר' הכי: "עלת נקפת בכד"; פי': הכלי הקטן שהיו שואבין בו היין מן הכד שמו "עלת", והיו אומרות לו כי העלת היתה מכה בשולי הכד, כלומ' שלא היה יין בכד. ועוד אמרו ב' שבת קיט,א: אשכח בה מרגניתא, זבנה בתליסר עליתא דדינרי; פי': מכרה בשלשה עשר כלים מלאים דינרין מאותו כלי הקטן הנקרא "עלת". ויקרא האחד "עלת" או "עלה", והרבים "עלות":

11 וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם. השתחוו לו ופתו אותו בדבריהם, ואמרו שיהיו נשמעים לו לכל מצותו, וגם הוא ישמע אליהם לעבוד האשרים ככל העמים, וכיוצא בדברים הללו; אז שמע המלך אליהם, ועזבו עבודת בית המקדש ועבדו האלילים. ובדרש: "וישתחוו" לו – שעשאוהו אלוה. אמרו לו: כת' "והזר הקרב יומת" במ' יח,ז, ואתה היית בבית המקדש שש שנים דה"ב כב,יב ועדין אתה חי! דבר פלא נראה בך, וראוי אתה שנעבדך עבודת אלוה:

12 וישחיתו את כל שרי העם מעם. יצאו אליהם למלחמה המלך ושרי יהודה וחיל רב; וחיל ארם השחיתו כל שרי העם, ומן העם גם כן השחיתו:

13 בדמי בני יהוידע הכהן. אולי כשהרגו זכריה הרגו גם כן שאר בני יהוידע. או לא היו לו בנים אז ליהוידע אלא זכריה, כי שאר בניו – שנ' "ויולד בנים ובנות" לעיל פס' ג – כבר מתו; ולא נשאר מבני יהוידע אלא זכריה – ואותו הרגו – ואמ' "בדמי בני יהוידע" כמו "ובני דן חושים" בר' מו,כג:

14 ובניו ירב המשא עליו. וכת' "ורב", שהוא שם, כמו "ורב בניו" אס' ה,יא; כלומ': רב המשא שנבאו הנביאים עליו, כמו שאמ' למעלה "וישלח בהם נביאים" לעיל פס' יט. וקרי "ירב", שמשפטו "ירבה"; והוא עתיד במקום עבר, כלומ': המשא שרבה עליו. ו"בניו" שב אל יואש; פי': זכר בניו, ומה שרבה המשא עליו – והוא הנבואה – וספור יסוד בית האלהים שחזק, הכל כתוב על מדרש ספר המלכים. וכבר פרשנו למה נקרא "מדרש" דה"ב יג,כב:

« רד"ק על דברי הימים ב' כ״ג:ט״ו רד"ק על דברי הימים ב' כ״ה:ז׳ »